ביום הנישואים שלי-וגם שלכם. 

‏יום שלישי 26 ספטמבר 2006

לעצמנו............ ביום החתונה.ממני
והיות ואנחנו רק שנינו, נשאר לי לברך אותך, ואת תברכי אותי כי שנינו מושכים את העגלה הזאת כבר הרבה שנים. יצאנו לדרך עם עגלה ריקה. נרתמנו ברצון ליצול, לקחנו על עצמנו את המחויבות של למשוך ביחד, ויצאנו לדרך.
ואספנו בדרך בנים. ואספנו נכדים. ואספנו ציוד ובית וחברים וקרובים. ואספנו סיפורים. ואנחנו עדיין יחד. רתומים לאותו יצול אתו יצאנו לדרך.
השתנינו - אולי. אבל ביחד.
זה היה קל - בדרך כלל. אבל היה כדאי. המאזן החיובי הוא גדול מכול השאר ולכן יש לנו את ההזדמנות לחגוג. לא ממש, כי אף פעם לא חגגנו ממש, אבל להיזכר, כול שנה, הזכרנו.

בצהרים כאשר באתי מעבודה, הלכתי להביט במראה. רציתי לראות עם מי את מבלה את השנים הארוכות.
זה לא קל. הייתי כנראה קצת יותר אטרקטיבי ממה שרואים במראה היום.

השערות הלבינו וזה דווקא בסדר. זה נראה מכובד יותר. רפרזנטטיבי יותר.
האוזניים שמרו על הפרופורציות הפיזיות אבל נחלשו בתיפקודם המקצועי. הם שומעות סלקטיבי שלילי ומסווג. יש שאני שומע בערך. יש שאני מתאים את מה שאני שומע למה שאני חושב שהיתי צריך לשמוע. פעמים לא שומע כי לא שומע ופעמים לא שומע כי לא רוצה לשמוע ואם יש עוד אפשרויות בעניין, הם רלונטיות גם.

העיניים בסדר. כול זוג משקפיים שיש להם עדשות, באות בחשבון. מהטיפול בצרכי הראיה שלי, אף אופטומטריסט לא יכול להתקיים בכבוד. אני, מרוצה. אני גם משתדל לא לפזול לכול מיני כדי לא לקלקל מיני דברים, שקשה בדרך כלל לתקן.

השיניים שלי כבר מזמן לא נושא מטריד. שם בכוס. מצחצח ביד ומלבד פירורי בוטנים וגרעיני עגבניות, שום דבר לא מפריע. יש לי דבק מיוחד בבית. פצירות. פליירים וכול שדרוש לתיקונים בעת משבר. ובנוסף, רופא השיניים הוא חבר שלי. מדברים אבל לא על מצב השיניים שלי.

לדבר אני מדבר בסדר. את אומרת שאני צועק מדי. א'. זאת בעיה של השכנים. ב. זה קשור למה שאמרתי על האוזניים. וזהו.

הלב.? בסדר. אוהב אותך עדיין ואפילו אחרי ההרדמה שהרדימו אותי בניתוח.
עברתי טיפול כללי. העבירו את הצינורות מהרגליים למרכז החזה. ניקו סתימות ואני כמו חדש. לא כואב הלב בכלל. כואבת לי הרגל דווקא.

לא צריך להגזים כמובן. יש קומפוננטות שנשחקו ואין למצוא חלקי חילוף, אבל על זה, נדבר בחושך. בשקט. רק שנינו.

אני מתוק. עם קצת עודף. קצת שמן. חולות מדבר בכיס המרה ושיטות ריפוי יחודיות שהמצאתי לעצמי בדרך של נסיון מצטבר. לא מתאימות לאחרים.

הלחץ דם קצת גבוה מתאים למי שיש לו קצה של פילפל בתחת. טוב, בלי זה לא הייתי יכול להחזיק בקצב שלך.

הגב ישר, באופן כללי. אפילו המנוף הגדול לא יכול היה לו. ורק ידית לא חשובה באוטו הכריחה אותי להחליף פיקה בברך. פרט בהחלט לא חשוב במכונה כול כך מסובכת. אפשר גם בלי פיקה.

שולט במוצאים ובמוצאות. מנקה אוזניים למען מי ששואל, ומנקה לבד את האף בימים של נזלת.

השכל עובד. תמיד הייה קצת עקום אבל לא הרגישו. נשארתי עם חולשות בלתי נסבלות בעניני לבוש, מודה, נעליים ועוד מיני התנהגויות בילתי חברתיות, שאת מבחינה בהם ואני לא.

אין דבר. סלחת לי כול כך הרבה פעמים, תסלחי לי עוד קצת. כמה קצת? לא רוצה להגיד כדי שלא תתרגזי עלי. לפחות לא היום.

מת על תאריכים ושמות. לא זוכר טוטאל. זה מקל עלי ומכביד עליך אבל אם להגיד את האמת, הרי כי אף פעם לא הגעתי לאף ישיבה שהתקימה אתמול או נועדה למחר. זה לא. תמיד בזמן.

ואת בת זוגתי - אני רואה אותך לידי במראה שבחדר המשותף. את עדיין בסדר. אני מסתכל עליך במראה מעבר לכתף, ואני מרוצה. רוצה להגיד, שאת עדיין פרויקט חשוב בשבילי. השמנת קצת. התמלאת במקומות הנכונים שתמיד אהבתי לחבק וללטף. צבע השער אף פעם לא הייה בעיה מטרידה. ואם פעם ארצה משהו מיוחד, במספרה יסדרו את זה.

הגרדרובה שלך בסדר. אני זוכר שתמיד בחרתי דברים יפים ואת התמקחת על המחיר. בלהתמקח את הרבה יותר טובה ממני. כן. גם בלהתמקח.

העוגות שלך - ציון טוב מעוד. הבעיה שאסור לאכול אותם חם. למה אילנה ?

גלידה למשל, את אוכלת באותה התלהבות היום כפי שאכלת כאשר הכרנו.
מה לא - לא מסדרים ביחד כביסה. זה לא. זאת היתה מטרה סמויה וסיבה להיות לידך. היום לא צריך סיבות.

אז אילנה מה עוד צריך להגיד ולא אמרתי.?
האמת - שיש. יש מה להגיד אבל אסתפק במה שעלה לי בדקות הצהרים המוקדמות של ה 26 בספטמבר 2006.

ועל הבית שבנינו במו ידנו אמרתי? לא. אין זמן עכשיו. ועל החזון כתבתי? לא. הוא במחלוקת. היה לנו קל יותר כאשר הדרך היית מהודקת יותר וללא הסתעפויות בלי שילוט.

על הילדים שסחבנו בעגלה - לא כתבתי. זה שייך לפרק אחר. שיהיו בריאים. אני מאמין שאם אני מאחל להם שילדיהם יהנו מההורים כמו שבנינו נהנו מאיתנו ומה שנתנו להם, יהיו אלה איחולי ברכה ולא ברכות מכשילות. אמן. חס מלהגיד מילה רעה גם כאשר הלב בוכה והיה רוצה שאולי יהיה קצת אחרת.
זה אסור ?
לאט לאט, תתרוקן העגלה מכול מה שאספנו, ונהיה מאושרים עם עצמנו. שנינו. ככול שנוכל לתמוך זה בזה.
דני.